תנ"ך על הפרק - קהלת ז

מאת: רבותינו זכרונם לברכה , ר' ברוך הלוי אפשטיין

טוב שם משמן טוב. במה טובתו – שמן טוב ירד, שם טוב עולה ^אר"ל בשמן טוב מצינו לשון ירידה, כשמן הטוב יורד על הזקן, ובשם טוב כתיב ואגדלה שמך, דהיינו עולה למעלה. , שמן טוב לשעתו ושם טוב לעולם ^בכדכתיב יהי שמו לעולם, ומפרש דתיבת טוב נמשך גם לתיבת שם, וכמו שכתוב טוב שם טוב משמן טוב. , שמן טוב כלה ושם טוב אינו כלה ^גכדכתיב (ישעיה נ"ד) שם עולם אתן לו אשר לא יכרת. , שמן טוב נקנה בדמים ושם טוב בחנם ^דכי אע"פ מי שאיני עשיר ואינו יכול לקנות שם טוב בהרבה צדקה אעפ"כ אפשר לו לקנות זה במדות טובות בכלל ובאהבת הבריות ובגמילות חסד בגופו וכדומה. , שמן טוב נוהג בחיים ושם טוב נוהג בחיים ובמתים, שמן טוב בעשירים ושם טוב בעשירים ובעניים, שמן טוב מהלך מחדר לחדר ושם טוב הולך מסוף העולם ועד סופו ^הוכדכתיב בדוד ויצא שם דוד בכל הארצות. , שמן טוב כשנופל על המת הוא מבאיש ושם טוב נופל על המתים לאינו מבאיש, שמן טוב כשנופל על המים הוא נדוח ^וכלומר הוא מתפצל לחלקים שונים קטנים למקומות מפוזרים, וא"כ הוא נדוח ממקומו שהיה בחלק שלם על מקום אחד. ושם טוב נופל על המים ואינו נדוח, שנאמר ויאמר ה' לדג ויקיא את יונה (ג׳), שמן טוב כשנופל על האור הוא נשרף ושם טוב נופל על האור ואינו נשרף, דכתיב (דניאל ג') באדין נפקין וגו׳ ^זחנניה מישאל ועזריה מן גו אתון נורא יקדת. .
(מ"ר) טוב שם משמן טוב. במה טובתו, א"ר יהודה ב"ר סימון, מצינו בעלי שמן טוב נכנסו למקום חיים ויצאו שרופים, ואיזו הם – נדב ואביהוא ^חשנמשחו בשמן טוב, ובדרשה הקודמת דריש שמן טוב כפשוטו, ועתה דריש שמן טוב בעלי שמן טוב. , ומצינו בעלי שם טוב נכנסו לכבשן האש ויצאו חיים, ואיזו הם – חנניה מישאל ועזריה.
(שם) טוב שם משמן טוב. ר׳ פנחס אומר, אדם חביב בשמו ואינו יודע באיזו מהם, בא שלמה ופירש טוב שם משמן טוב ^טנראה הפירוש דכל אדם בכלל יש לו שם עצם מתולדה וגם שם לוויי, אם חכם או עשיר או בעל גמ"ח וכדומה, ואיש כזה בכלל הוא חביב לבריות, אך אינו יודע בשביל מה הוא חביב אם בשביל עצמיותו או בשביל מעשיו, לכן בא שלמה ופירש טוב שם משמן טוב, ומפרש כמו דכתיב טוב שם טוב משמן טוב, ור"ל שכל טובתו ומעלתו של אדם הוא רק בשביל מעשיו הטובים. .
(שם) טוב שם משמן טוב וגו'. רבי יוחנן כד הוי מסיים ספרא דאיוב אמר הכי ^יהלשון כד הוי מסיים מורה שחזון נפרץ היה אצלו לסיים ספר איוב, ויתכן לומר הסיבה לזה ע"פ המבואר בברכות ה' ב' שאמר ר' יוחנן על מת אחד שמת לו דין גרמא דעשיראה ביר, ופירש"י שהיו לו הרבה בנים ומתו, ולכן היה רגיל ללמוד ס' איוב. סוף אדם למות וסוף בהמה לשחיטה והכל למיתה הם עומדים, אשרי מי שגדל בתורה ועמלו בתורה ועושה נחת רוח ליוצרו וגדל בשם טוב ונפטר בשם טוב ועליו אמר שלמה טוב שם משמן טוב ויום המות מיום הולת ^יאר"ל שטיב השם של יום המות נמשך מיום הולדו, והיינו שמשעת הולדו עד שעת פטירתו היה כולו בשם טוב, מפני שכל ימי חייו גדל בתורה ועמל בתורה וכו'. .
(ברכות י"ז א') ויום המות מיום הולדו. מאי טעמא, לפי שכשנולד אדם מונין לו למיתה, וכשמת – מונין לו לחיים ^יבכי הילודים למות, אבל משמת מונין לו לחיי העוה"ב. , נולד אדם הכל שמחין, מת הכל בוכין ואינו כן, אלא נולד אדם אין לשמוח בו שאין יודעין אם צדיק או רשע יהיה, מת – צריכים לשמוח שנפטר בשם טוב ויצא מן העולם בשלום, הדא הוא דכתיב טוב שם משמן טוב ויום המות מיום הולדו.
(מ"ר) טוב ללכת וגו'. טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה, למה – שלב חכמים בבית אבל, לפי שכל מי שמתאבל הקב"ה משמחו, שנאמר (ישעיה כ"ט) ויספו ענוים בה, שמחה ^יגהלשון לפי שכל מי וכו' הוא נתינת טעם למה לב חכמים בבית אבל, וכונת הראיה מהפסוק ויספו וגו', דאלה הענוים שסבלו וקבלו באהבה את גזירות הקב"ה סופם שיוסיפו לשמוח בהקב"ה ובישועתו. .
(שם) טוב ללכת וגו'. ד"א טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה – מוטב ללכת למדה שיש לה פרעון מלמדה שאין לה פרעון ^ידר"ל למדה שיש לה ודאי פרעון מלמדה שאין לה ודאי פרעון, כי המות שוה בהכרח לכל אדם, והגומל חסד למתים וסופו שימות גם הוא יגמלו חסד גם עמו, וכמבואר בדרשה הבאה לויי לו כי היכי דילוון לך וכו', אך המשתה אף במשתה של מצוה אולי ימות ולא יעשה משתה וממילא גם לא יפרע. , מוטב ללכת במדה שנוהגת בחיים ובמתים ממדה שאינה נוהגת אלא בחיים, מוטב ללכת במדה שנוהגת בעשירים ובעניים ממדה שאינה נוהגת אלא בעשירים ^טולא נתבאר למה מוטב ללכת במדה שהיא גם בעניים, וי"ל ע"פ מ"ש בשבת קנ"א ב' עה"פ לא יחדל אביון מקרב הארץ, שהעניות אם הוא לא בא, יבא בנו או בן בנו וכו' ולכן אם הולך במדה שנוהגת גם בעניים יש לו לקוות כי אע"פ שיעני ג"כ יגמלו לו חסד כמו שגמל הוא לעניים, משא"כ אם ילך במדה שנוהגת רק בעשירים אז אולי יעני לא יגמלו לו חסד, העשירים – מפני שעני הוא, והעניים מפני שלא גמל הוא להם חסד. , מוטב ללכת במדה שיש בה פיוס ממדה שאין בה פיוס ^טזכי אצל המות מתבטלים קטטות ומריבות, ומי שהיה לו מריבה עם המת מפייסו, משא"כ במשתות ושמחות עוד מתעוררות התגרות, וכמ"ש ליכא כתובה דלא רמי בה תגרא וכדומה בשארי שמחות קנאה וכעס ותרעומות. .
(שם) והחי יתן אל לבו. מהו יתן אל לבו, לוויי ליה כי היכי דילוון לך, ספוד ליה כי היכי דיספדון לך, קבור ליה כי היכי דיקברון לך, גמול לו חסד כי היכי דיגמלון לך חסד ^יזור"ל יתן אל לבו כי הוא גמלות חסד החוזר, ועיין במו"ק כ"ח ב' שנוי נוסחאות בענין זה, וגם יש לפרש לשון והחי יתן אל לבו ביחד עם באור המשך הלשון באשר הוא סוף כל האדם, יען כי כשמת אדם צעיר יש להחי איזו נחמה לומר כי בודאי ע"פ איזו סיבה מת שלא נזהר וכדומה, משא"כ אם המת הוא זקן ושבע ימים אז בהכרח שגם התקיף והחזק בדעתו יכנע תחת רעיון יום המיתה, אחרי שזה מת אך ורק מפני שהוא סוף כל אדם, וא"כ גם עליו יבא זמנו, וזהו שאמר טוב ללכת אל בית אבל, ואל איזה בית אבל, לזה שהוא סוף כל אדם היינו שהמת זקן, כי אז והחי, אפילו האדם הבריא והחזק, יתן אל לבו, וידין להתנהג חסד עם המת כי היכי דיתנהגו כזה עמו, כמבואר. .
(מ"ר) והחי יתן אל לבו. אמר ר׳ מנא, אלו הצדיקים שנותנין מיתתן כנגד לבן ^יחר"ל שתמיד מתשבין יום מיתתן וממילא אינם חוטאים, והוא כעין שדרשו בשבת קנ"ב א' הפסוק בכל עת יהיו בגדיך לבנים שוב יום אחד לפני מיתתך ושמא ימות היום ונמצא כל ימיו בתשובה, והחי כנוי לצדיקים שנקראו חיים כמבואר בברכות י"ח א' לפי שחיים הם בעוה"ב. ולמה כותשין על הלב, למימר דכולה תמן ^יטר"ל למה מכין על הלב כשמתודין על העונות לפי שכל עיקר העונות בלב הוא, וכמ"ש לבא סרסורא דעבירה הוא כמ"ש הלב חומד, והוא הסבה הראשונה לכל עון ולכל חטאת, וע' מש"כ בזה בתורה תמימה פ' בראשית בפסוק לפתח חטאת רובץ השייך לדרשה זו. .
(שם) והחי יתן אל לבו. דבר אחר והחי יתן אל לבו – זה חי העולמים שהוא משלם שכר לכל איש על כל פסיעה ופסיעה בגמילות חסדים ^כי"ל בטעם תשלום מצומצם על מדה זו ע"פ מ"ש במדרש תהלים אמר נבל בלבו אין אלהים, על נבל שלא רצה לגמול חסד לשמואל ולדוד הוי כמו שאמר אין אלהים, ונראה בטעם הדמיון הזה ע"פ מ"ש בסוטה י"ד א' שממדת הקב"ה לגמול חסד, וגדולה גמ"ח שהתורה תחלתה גמ"ח [שעשה כתנות לאדה"ר] וסופה גמ"ח [שקבר את משה], וא"כ מבואר דמי שהוא אוחז במדת גמ"ח הוי כמודה בהקב"ה ובתורתו, ולכן גדול זכותו שמשתלם לו בצמצום על כל פסיעה ופסיעה. .
(שם) והחי יתן אל לבו. אמר ר׳ יונה. אין שואלין הלכות לפני מטתו של מת [מאי טעמא והחי יתן אל לבו] ^כאר"ל שלא יסיח דעתו ע"י ההלכה מענין האבל והמיתה ולשוב בתשובה, וע"ד שאסרו חז"ל ללמוד בת"ב דברים שאינם מענין אבילות, כדי שלא להסיח דעת מאבילות היום, ועל כן יתבאר טעם הדבר שאמרו בריש ברכות ג' ב' אין אומרין בפני המת אלא דבריו של מת, [כגון צרכי קבורה והספד] והיינו משום דבדברי ענינים כאלה אין מסיחים דעת, וכמו בת"ב שמותר ללמוד בעניני היום, ופשוט הדבר דזה איירי בחוץ לד' אמותיו של המת, דאלו בתוך ד' אמותיו אסור משום לועג לרש, כמבואר בכ"מ בגמ' ובפוסקים.
והנה בברכות ג' ב' איתא, א"ר יהושע בן לוי, אין אומרים בפני המת אלא דבריו של מת, א"ר אבא בר כהנא, לא אמרן אלא בדברי תורה, אבל מילי דעלמא לית לן בה, ואיכא דאמרי, א"ר אבא בר כהנא, לא אמרן אלא אפילו בדברי תורה וכש"כ מילי דעלמא, ע"כ. והדורש שלפנינו כנראה ס"ל כאיכא דאמרי, דכש"כ מילי דעלמא, דכיון דהטעם הוא משום היסח הדעת בודאי מילי דעלמא מסיחין דעת, וכמו דקיי"ל כזה בת"ב, דאסור להתעסק במילי דעלמא משום היסח הדעת.
ורש"י בברכות שם פירש על מ"ש אבל מילי דעלמא לית לן בה משום דמילי דעלמא אין גנאי למחריש בה [כלומר, ולכן אין בזה משום לועג לרש כנגד המת], עכ"ל. ולפי"ז יש לכוין טעמי שתי הלשונות, דלישנא קמא ס"ל דטעם האיסור בכל עיקר דבר זה הוא משום לועג לרש, ולא משום היסח הדעת והחי יתן אל לבו, ולכן מכיון שבמילי דעלמא אין משום לועג לרש, לכן שרי, והאיכא דאמרי ס"ל דעיקר האיסור הוא משום היסח הדעת, ולכן ס"ל דכש"כ מילי דעלמא אסור, שהם עוד יותר מסיחים דעת מדברי תורה.
והנה בתוס' שם איתא בזה"ל, ופסק רב אלפס משום רב האי, דוקא דברי תורה אבל דברים דעלמא לית לן בה, עכ"ל. מבואר שתפס עיקר כלישנא קמא ומשום לועג לרש, אבל כפי שבארנו דגם הדורש ממ"ר כאן אזיל בשיטת האיכא דאמרי והטעם הוא משום היסח הדעת, מתבאר ההכרח לפסוק כאיכא דאמרי דכש"כ מילי דעלמא אסור. וכל הפוסקים נגררו אחר הרי"ף, ולפי מש"כ צ"ע ותלמוד רב בזה. .
(שם) והחי יתן אל לבו. [רבי זעירא נפסק בדבורו שדבר לפני מת, אמרו לו, מהו כן, אמר להו, הא עלמא דאתינן לתמן, הדא הוא דכתיב והחי יתן אל לבו] ^כבור"ל ששם אל לבו תכלית האדם ופטירתו חלש ונתעלף, וזוהי הכונה והחי יתן אל לבו, ועיין בירושלמי ברכות פ"ג סוף הלכה א' הובא ענין זה בשנוי לשון קצת. .
(מ"ר) טוב כעס משחוק. מהו טוב כעס משחוק – טוב כעס שכועס הקב"ה על הצדיקים בעוה"ז משחוק שמשחק על הרשעים בעוה"ז ^כגדרשה כזו כפולה לעיל פרשה ב' פסוק ב' בדרשה לשתוק אמרתי מהולל, ושם נתבארה די צרכה, יעו"ש. .
(שבת ל׳ ב׳) טוב כעס משחוק וגו׳. אמר שלמה, אלו כעס אבא על אדוניהו מעט טוב היה לו משחוק ששחקה עליו מדת הדין, ולמה כן, מפני כי ברוע פנים ייטב לב, אלו הרע לו פנים היה מביאו למוטב, אלא (מ"א א׳) ולא עצבו אביו מימיו, וכן באמנון טוב היה לו אלו כעס עליו דוד אלא (ש"ב י"ג) כי אמנון לבדו מת ^כדר"ל שמתוך שלא עצבו כתיב עליו כי אמנון לבדו מת, והיינו שהוא לבדו בחטאו. .
(מ"ר) טוב כעס משחוק וגו׳. דבר אחר טוב כעס משחוק, טוב היה לדור המבול ולאנשי סדום אלו כעס הקב"ה עליהם משחוק ששחקה עליהם מדת הדין, שנאמר בדור המבול (איוב כ"א) זרעם נכון לפניהם ובאנשי סדום (שם) בתיהם שלום מפחד ^כהפסוק זה דזרעם וגו' בדור המבול משתעי כמבואר במ"ר פ' נח פרשה ל"ו, והפסוק השני איירי בשלות אנשי סדום, ומבואר מזה שמעולם לא כעס עליהם הקב"ה, וגדלו והצליחו, ומתוך כך בעטו בה', והגיע להם מה שהגיע, אבל אם היה כועס מעט עליהם לא היה מגיעם שפע טובה כל כך ולא היו בועטים, ואז היה טוב להם מאשר עתה ששחקה עליהם מדת הדין כשנתמלא סאתם. .
(שם) לב חכמים בבית אבל. ולמה, א"ר יצחק, משל לאחד שאמר לעבדו צא והבא לי חפץ טוב, אמר ליה, ומהיכן אני מוצא חפץ טוב, אמר ליה, משתמצא רוב בני אדם הולכין שם חפץ טוב ^כוהנמשל לכאן מפני שסוף כל אדם למות, וזהו רוב בני אדם הולכין לשם, ולכן לב חכמים שם, ואע"פ דהול"ל כל בני אדם, אך נקט הלשון רוב – ליפוי הלשון, כהענין אשר בהמשל בההליכה אחר חפץ טוב, ושם לאו דוקא כל בני אדם. .
(שם) לב חכמים בבית אבל. [ולמה], לפי שכל מי שמתאבל הקב"ה משמחו שנאמר (ישעיה כ"ט) ויספו ענוים בה' שמחה ^כזהובא ונתבאר לעיל בפסוק ב' אות י"ג. .
(שם בפסוק ב׳) טוב לשמוע וגו'. טוב לשמוע גערת חכם – אלו הדרשנים ^כחשמכוונים להוכיח באמת ולכן מדברים ברמה ובגערה דברים היוצאים מן הלב. , מאיש שומע שיר כסילים – אלו המתורגמנין שמגביהין קולן בשיר להשמיע את העם ^כטר"ל אלו המתורגמנין של הדרשנין שכל עיקר מגמתם לבטא דבריהם בשפה נאה ומסולסלים ובשירים וחרוזים ואינם מקפידים על אמתת הכונה ומקלקלים אותם, והרד"ל הביא משם הרמב"ן גירסא אחרת באגדה זו וגרים אלו החזנין ופירש הטעם שמוסיפין על קבע התפלה בפיוטים, וצ"ל בבאור הדברים משום דע"י זה מסיחין המתפללים את לבם מעיקר התפלה, ועיי"ש עוד. .
(מ"ר) טוב לשמוע וגו׳. דבר אחר טוב לשמוע גערת חכם – אלו תוכחות שהוכיח משה רבינו את ישראל ^לכמש"נ נאמנים פצעי אויב. , מאיש שומע שיר כסילים – אלו ברכות של בלעם הרשע שבהם גבה לבם של ישראל ונפלו בשטים ^לאר"ל גבה לבם במעלותיהם ששבחם וע"י זה נפלו בעון מכוער דבנות מואב, ויתכן דמכוין למ"ש בסוטה ד' ב' כל המתגאה נכשל באשת איש. .
(מ"ר) כקול הסירים וגו׳. מהו כקול הסירים תחת הסיר כן שחוק הכסיל, כל העצים כשהן דולקין אין קולן הולך, אבל הקוצים הללו כשהן דולקין קולן הולך, לומר אף אנו מן העצים ^לבמשל הוא למי שאינו גדול בתורה משמיע קולו יותר בתורה, כאומר שידעו שגם אני בן תורה, וכה"ג דרשו במ"ר פ' בראשית פרשה ט"ז, אומרים לאילני מאכל למה אין קולכם הולך [בשעה שרוח מנשב בהם], אמרו, אין אנו צריכין להשמע פירותינו מעידים עלינו, כלומר על מציאותינו, אומרים לאילני סרק למה קולכם הולך, אמרו הלואי ישמע קולנו ונראה. .
(שם) כי העושק וגו׳. כי העושק יהולל חכם – עסק שתלמידי חכמים עסוקין בו זה עם זה, יהולל חכם, מערבבין חכמתם ^לגומפרש כאן עושק מענין מחלוקת ומלשון כי התעשקו עמו (פ' תולדות) ור"ל כשהחכמים מתעשקים זה עם זה, על ידי זה נשכח תלמודם. , [דבר אחר כי העושק יהולל חכם עסק שתלמיד חכם עוסק יהולל חכם] ויאבד את לב מתנה – כדאמר ר' יהושע בן לוי, שמונים הלכות למדתי מיהודה בן פדיה בחרישת הקבר ^לדבשדה שנחרש בו קבר לענין טומאה וטהרה. , וע"י שהייתי עוסק בצרכי רבים שכחתים ^להדריש עשק מלשון עסק בחלף שי"ן בסמ"ך מפני שהן ממוצא אחד, ור"ל תלמיד חכם שמתעסק בצרכי צבור מתערבב ומשתכח תלמודו, כי לא יוכל ליחד ולצמצם כל כשרונותיו וכחותיו לתורה. .
(שם) כי העושק וגו׳. כי העושק יהולל חכם – עושק שעשקו דתן ואבירם למשה האבידו חכמתו ממנו ^לור"ל המחלוקת, והוא מלשון כי התעשקו עמו, כמש"כ. , ויאבד את לב מתנה – מתונה כתיב, שאלמלא היה משה מתון היה נצול, אלא שהקניטוהו והקפידוהו, ואף הוא הקפיד מכעסו ואמר להקב"ה ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה ^לזובזה אבד לו חלק טוב מפני שזה גרם לו שלא יכנס לארץ כמש"כ עתה תראה את אשר אעשה לפרעה, ודרשו, עתה תראה, ואי אתה תראה במלחמת ל"א מלכים שבעת כניסת ישראל לארץ, ועיין במ"ר ר"פ וארא. ולכאורה אינו מבואר לדרשה זו ענין הכתוב ויאבד את לב מתנה, והלא אדרבה הוא דריש כאן דמשה לא היה מתון, וצ"ל דהכונה כאן אלמלא היה משה מתון בדבר זה היה נצול, והבאור הוא דבאמת היה משה מתון במעשיו וכנראה מענינו במחלוקת קרח, אלא כאן אבד מתינותו מפני העושק שעשקוהו, והוי הפי' ויאבד את לב מתנה, כי העושק יאבד מדת המתינות אפילו מאיש מתון, כמו משה. – ודע כי לפנינו לא כתיב מתונה, אך ידוע הוא כי לחז"ל היו מסורות שונות מאשר המסורות שאתנו וכמש"כ התוס' בשבת נ"ה ב', והארכנו מזה במק"א. .
(שם) טוב אחרית דבר וגו׳. רבי מאיר היה דורש, טוב אחרית דבר מראשיתו, יש לך אדם שהוא קינה סחורה בנערותו והוא מפסיד ובזקנותו הוא משתכר בה, ויש לך אדם שהוא מוליד בנים בנערותו והן מתים ומוליד בזקנותו והן מתקיימין, ויש לך אדם שעושה מעשים רעים בנערותו ובזקנותו עושה מעשים טובים, ויש לך אדם שלמד תורה בנערותו ומשכחה ובזקנותו הוא חוזר עליה ^לחאמר בכל אלה הלשון יש לך דמשמע יש שיקרה כך, יען כי לפי הטבע המסחר שעושה אדם בנערותו טוב מאשר בזקנותו, לפי שבנערותו ידיו חרוצות וחילים יגבר, וכן בתורה, כמ"ש באבות, הלומד תורה בילדותו דומה לכותב על נייר חדש וכו', וכן בהולדת בנים ובכלל פעולת מעשיו של אדם בכל יש יתרון לימי הבחרות על ימי הזקנה, אך כמקרים יוצאים מן הכלל יש שמותר לזקנה על הבחרות, ולפי"ז יתבאר הלשון יש לך. , אבל רבי עקיבא היה דורש, טוב אחרית דבר מראשיתו – טוב אחרית דבר כשהוא טוב מראשיתו ^לטר"ל שאם בראשיתו היתה מחשבתו לטובה אז טוב גם אחרית הדבר לאפוקי מי שבתחלת מחשבתו מעורבת מחשבה זרה, וכמו באחר, רבו של ר' מאיר, דכלפי דידי' אמר ר"מ כל זה. .
(מ"ר) טוב ארך רוח וגו׳. חד פרסי אתא לקמיה דרב, אמר ליה, למדני תורה, אמר ליה, אמור אל"ף, אמור בי"ת, אמר ליה, מאן יימר דהוא אל"ף, דהוא בי"ת, גער ביה והוציאו בנזיפה, אזל לגבי שמואל ואמר ליה הכי, משכיה שמואל באזניה, התחיל צועק אזני אזני, אמר ליה שמואל, מאן יימר דהוא אוזן, אמר ליה, כולי עלמא ידעי שהוא אוזן, אמר ליה, אף הכא כולי עלמא ידעי דהוא אל"ף דהוא בי"ת, מיד נשתתק הפרסי וקביל עליה ללמוד, הוי, טוב ארך רוח מגבה רוח, טוב ארך רוח של שמואל מהקפדתו של רב, שאלולי כן היה חוזר הפרסי לסורו ^מלסכלותו. והנה פי' הלשון גבה רוח ענינו גאוה יתירה, ולכאורה לא שייך כאן שנתגאה רב על זה הפרסי, וצריך לפרש הכונה גבה רוח ברעיון, שאינו יכול לסבול דברי קטנות וסכלות כשאלת הפרסי, ולכן הקפיד וכעס, וכן צריך לפרש בדרשה הבאה ועיין באגדה דשבת ל"א א' מעין ענין כזה בהלל ושמאי. .
(שם) טוב ארך רוח וגו׳. עקילוס הגר שאל לר׳ אליעזר, הרי כל החיבה שחבב הקב"ה את הגר הוא בלחם ושמלה בלבד, שנאמר (פ׳ עקב) ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה והלא כמה תורין ויונין אית לי ואפילו עבדי לא משגיחין בהו, אמר ליה, וכי קלה היא בעיניך דבר שבקש בו יעקב אבינו, שנאמר ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש ^מאהוא סבר דכל עיקר שכרו של גר הוא רק שיהיו לו מזונות מצומצמים למלא רעבונו, וא"כ הוא באמת דבר קטן, וחשב שזה הוא מפני שאין הגר תביב לפני הקב"ה, ואמר לו ר"א, כי אדרבה זה שכר גדול שיהיה לו מזונותיו במנוחה ושלוה ויוכל לעסוק בתורה ובעבודה, ובכ"ז לא קבל דבריו. , אתא לגבי רבי יהושע ושאל ליה כך, התחיל מפייסו בדברים, אמר ליה, לחם זו התורה, כמש"נ (משלי ט׳) לכו לחמי בלחמי ^מבונקראה התורה לחם מפני שהוא מזון להנפש כמו שהלחם מזון להגוף, וכמ"ש בזוהר פינחס רמ"ד ב' דנפשא דאתעסקת באורייתא מלחם אביה תאכל, ועיין מש"כ לעיל סוף פרשה ב' בפסוק כ"ד שיאכל ושתה. ובגד – זה הכבוד, שנאמר (שם ח׳) בי מלבים ימלוכו ^מבהפסוק הזה הוא מאמר בשם התורה, ופירש"י שהמלכים ישפטו משפט וצדק על פיה, ולא נתבאר מה שייכות הוא זה לראיה דבגד זה הכבוד. ואולי ט"ס הוא וצ"ל הפסוק דמשלי ג' כבוד חכמים ינחלו, וידוע דהבגד מכבד את האדם, וכמ"ש דר' יוחנן קרי למאני' מכבדותי' ועוד ממין מאמרים כאלה, ומבטיח הקב"ה שיזכה הגר למשנה כבוד, ע"י התורה וע"י בגדיו המכובדים. ולבד זה בהכרח להגיה במדרש במקום ובגד זה הכבוד – ושמלה זה הכבוד, אחרי שדרש זה מוסב על הפסוק לחם ושמלה דגבי גר, כמבואר. וכ"מ במ"ר פ' ויצא פרשה ע', ולפי"ז יתאמת יותר פירושנו ע"פ המבואר בשבת קי"ג ב' דשם שמלה יונח על בגד מכובד, כמו שדרשו שם עה"פ דרות ושמת שמלותיך עליך אלו בגדי שבת ויו"ט, ובספרי ר"פ תצא והסירה את שמלת שביה, דרשו שהכנעניות היו מתקשטות במלחמה, ודרשו זה מלשון שמלת. וכן מורה לשון הפסוק שמלה לכה קצין תהיה לנו, ולפי כל זה יתבאר הלשון והענין ושמלה זה הכבוד, וכמו שבארנו. , וקבל דבריו. הוי, טוב ארך רוח מגבה רוח, טוב ארך רוח של ר׳ יהושע מהקפדתו של רבי אליעזר, שאלולי כן היה חוזר עקילוס לסורו ^מגעיין מש"כ לעיל אות מ'. .
(מ"ר) אל תבהל ברוחך לכעוס. [לפי שהרגזן אינו עולה בידו אלא רגזנותו, כמו כל הרוקק למעלה חוזר ונופל על פניו].
(שם) כי כעס וגו׳. א"ר ירמיה מדפתי, כל הכועס משכח תלמודו ומוסיף טפשות, שנאמר כי כעס בחיק כסילים ינוח וכתיב (משלי י"ג) וכסיל יפרוש אולת ^מדדמדהוא תמיד כעסן אינו נוח לבריות ואינו לומד עם חברים ותלמידים, וע"י זה יפרש אולת בתורה, וכמ"ש בברכות ס"ג ב' שהלומד ביחידות הוא מתטפש, וממילא גם משתכח ממנו עיקר ביאור התורה, וכמ"ש בתענית ז' א' דעיקר קיום למוד התורה הוא בחבורה. .
(נדרים כ"ב ב׳) שהימים הראשונים וגו׳. ללמד שלא יאמר אדם האיך אני דן לפני פלוני הדיין, וכי הוא כמשה ואהרן, כאלדד ומידד, אלא ירובעל בדורו כמשה בדורו, בדן בדורו כאהרן בדורו, יפתח בדורו כשמואל בדורו, לפיכך אין לך לילך אלא אצל שופט שבימיך ^מהעיין מה שכתבנו בענין זה בתורה תמימה פ' שופטים בפסוק ועלית אל השופט אשר יהיה בימים ההם. .
(ר"ה כ"ה ב׳) טובה חכמה וגו׳. טובה חכמה עם נחלה – טובה חכמה כשהיא נחלה ^מועיין בכורות נ"ב ב' ברש"י דטובה חכמה כשיש עמה נחלה היינו בקיאות בברייתות ושמועות וקבלות מרבותיו. ויש מפרשים בענין אחר דהיינו כשהוא ת"ח ובנו וב"ב ת"ח דשוב אינה פוסקת מזרעו, ונראה עיקר כפירש"י, משום דשם בבכורות קרא אחד החכמים כזה על רב ששת שהיה בעל ברייתות, ומכוון זה יותר על רב ששת על שם סוף הפסוק ויותר לרואי השמש, דכידוע היה רב ששת סגי נהור [והלשון רואי השמש הוא לשון נקיה לעור כמו סגי נהור], ומי שהוא סגי נהור טוב לו שיודע בע"פ ברייתות ושמועות מרבותיו, אחרי כי מתוך הכתב אינו יכול ללמוד, הרי מבואר דכונת הגמרא לפרש נחלה – ברייתות ושמועות וכו'. דבר אחר טובה חכמה עם נחלה – טובה חכמה כשיש עמה נחלה, כמו דתנינן יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ ^מזנסמך על המבואר במשנה דאבות כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה. .
(מ"ר) טובה חכמה וגו'. דבר אחר טובה חכמה עם נחלה – טובה חכמתו של משה עם נחלה שהנחיל תורה לישראל ^מחנראה דר"ל שטובה החכמה כשהיא לתועלת הכלל, וכן בדרשות הבאות. .
(שם) טובה חכמה וגו'. דבר אחר טובה חכמה עם נחלה – טובה חכמתו של בצלאל עם נחלה שהנחיל ארון לישראל ^מטסמיך על המבואר בברכות נ"ה א', שבשעה שאמר לו משה עשה ארון וכלים ומשכן, אמר ליה בצלאל, וכי מביאין כלים ומעמידין אותן באויר, ר"ל וכי אפשר לבנות הארון והכלים קודם שיבנה המשכן, כי איפה יעמידום, אלא בתחלה צריך לבנות המשכן ואח"כ יכנסו בו כליו, ואמר ליה משה, הכי נקרא שמך בצלאל, כי בצל אל היית, שבאמת כך אמר לי הקב"ה, וזהו טובה חכמה עם נחלה, שהנחיל מלאכת המקדש בחכמה. .
(שם) טובה חכמה וגו'. דבר אחר טובה חכמה עם נחלה – טובה חכמתו של יהושע עם נחלה שהנחיל את הארץ לישראל ^נר"ל שהנחיל את הארץ בחכמה באופן שהפיק רצון כל ישראל. .
(מ"ר) טובה חכמה וגו׳. דבר אחר טובה חכמה עם נחלה ויותר לרואי השמש, טובה חכמה שיש עמה זכות אבות שעומדת ומאירה לו ^נאוקרא לזכות אבות נחלה מפני שהאב מנחיל זאת לבנו, ומ"ש ומאירה לו, דייק מן ויותר לרואי השמש, כלומר ויותר טובה זכות אבות כשהיא מאירה לו כשמש. .
(שם) כי בצל החכמה וגו׳. א"ר יוחנן, כל המטיל מלאי לכיס תלמיד חכם זוכה ויושב בישיבה של מעלה, מאי טעמא, כי בצל החכמה בצל הכסף ^נבפירש"י נותן סחורה לת"ח להשתכר בהם, עכ"ל. ובכתובות קי"א ב' אמרו העושה פרקמטיא לת"ח הוי כאלו מתדבק בשכינה, וזה מדרגה גבוה מאשר השכר המבואר כאן, וצ"ל בבאור הענינים, דהתם איירי שהוא עוסק בפרקמטיא ואת הריוח נותן לת"ח, והת"ח עצמו יושב ועוסק בתורה, ולכן שכרו מרובה כאלו מתדבק בשכינה, וכעין מ"ש בהשתתפות ישכר וזבולן, כנודע, אבל הכא איירי דהת"ח עצמו עוסק במסחר, ולפי"ז שוב אין שעתו פנויה בכולה לתורתו, וא"כ לא זיכה זה הבעל כיס אותו ואת תורתו בזכות שלמה, ולכן אין זכותו גדול כ"כ שיחשב כאלו מתדבק בשכינה, אלא רק שיושב בישיבה של מעלה, דהיינו במסבות צדיקים וחכמים, וכבדרשה הבאה. .
(פסחים נ"ג ב׳) כי בצל החכמה וגו'. אמר רב חייא, עתיד הקב"ה לעשות צל לבעלי מצות בצלו של בעלי תורה, מאי טעמא, כי בצל החכמה בצל הכסף ^נגאיירי במחזיק בידי ת"ח, ויהיו שוים וקרובים לת"ח עצמם, וזה מעין דרשה הקודמת בשנוי לשון. .
(ירושלמי סוטה פ"ז ה"ד) ראה את מעשה וגו׳. בשעה שברא הקב"ה את אדה"ר, נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן, ואמר ליה, ראה מעשי כמה נאים ומשובחים הן, וכל מה שבראתי – בשבילך בראתי, תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם תקלקל אין מי שיתקן אחריך, [הדא היא דכתיב ראה את מעשה האלהים כי מי יוכל לתקן את אשר עותו] ^נדעיין לעיל פרשה ג' פסוק י"א בדרשה יפה בעתו, ראוי היה אברהם להבראות קודם אדה"ר, אלא אמר הקב"ה, אם אברא תחלה את אברהם ואם יקלקל מעשיו אין מי שיבא ויתקן אחריו, אלא הריני בורא אדם ואם יקלקל יבא אברהם ויתקן, ע"כ. ולפי"ז צריך באור מה שאמר כאן שאם תקלקל אין מי שיתקן אחריך, ועיין מה שכתבנו שם באור וישוב לזה. .
(מ"ר) ביום טובה וגו׳. ביום טובה היה בטוב – אם נזדמן לך יום טוב תהא עושה אותו מיד ^נהרומז שאם נזדמנה לו מצוה לעשות יזדרז לעשותה, וע"ד שאמרו אין מחמיצין את המצות. , וביום רעה ^נושנפתית להיצר בעבירה, וקרא לזה יום רעה ע"ש שהיצה"ר מכונה רע כל היום כמש"כ וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום. ראה – ראה האיך לעשות תשובה שתנצל מדינה של גיהנם, ולמה – גם את זה לעומת זה עשה האלהים ^נזר"ל כי נגד הגיהנם ברא הקב"ה מדת התשובה, וע"ד שאמרו (קדושין ל' ב') בראתי יצה"ר בראתי תורה תבלין. .
(שם) ביום טובה וגו'. ר׳ תנחום ב"ר חייא פתר קרא בעניים ובעשירים, ביום טובה היה בטוב – ביום טובתו של חבירך שמח עמו, וביום רעה ראה – ראה האיך לפרנס את העניים כדי שתקבל עליהם שכר, וכך היה ר׳ תנחום עושה, אם היה רגיל ליקח ליטרא בשר, אגודת ירק, היה לוקח ב׳, אחד לו ואחד לעניים, ולמה, גם את זה לעומת זה עשה האלהים, עניים ועשירים, כדי שיזכו אלו באלו ^נחולפי"ז אפשר לפרש הלשון אם כסף תלוה וגו' את העני עמך, כי העני נברא עמך שתזכו זה את זה, אתה אותו בחיי עוה"ז והוא אותך בחיי עוה"ב. ויש להוסיף עוד, דבא לאשמעינן דתכלית העניים אינו בשביל עצמם, כלומר שהקב"ה שונאם ולכן מייסרם, [כמו שרצה לומר ההוא מין ב"ב י' א'] שהרי חזינן כמה נסים שהקב"ה עושה עם העניים, כמו בשבת נ"ג ב' בעני שמתה אשתו ונעשה לו נס ונפתחו לו דדים כדדי אשה להניק את בנו, ובתענית כ"ד א' בר"ח ב"ד מי שאמר לשמן וידליק יאמר לחומץ וידליק, וא"כ הלא בודאי היו ראוים לחיים מרווחים, ואעפ"כ נשארו בעניותם, אלא ודאי דזה הוא מפני שתכליתם לזכות את העשירים, כמבואר. .
(מ"ר) ביום טובה וגו'. רבי אחא פתר קרא בתורה, ביום טובה היה בטוב – ביום טובתה של תורה היה עמה בטובה ^נטיתכן דרומז למ"ש (שבת קי"ח ב') כי חזינא צורבא מרבנן דשלים מסכתא עבידנא יומא טבא לרבנן. , וביום רעה ראה – לכשיגיע אותו היום שכתוב בו פחדו בציון חטאים תהא מן הרואים שכתוב בהם (ישעיה ס"ו) ויצאו וראו בפגרי האנשים ולא מן הנראים שכתוב בהם ותולעתם לא תמות ^סר"ל בזכות שתשמח ביום טובה של תורה תזכה שתהיה מן הרואים ולא מן הנראים כדמפרש.
גם יש לפרש הכונה ביום טובה היה בטוב, כי לקיום התורה והמצות קשה יותר אם מצבו של אדם טוב מאוד, כי אז יש חשש מן וישמן ויבעט, כנודע, ולכן מי שעקיים התורה מטובה הוא נסיון יותר גדול מאשר המקיימה מעוני [ויש לכוין בזה בלשון צדיק וטוב לו, ר"ל שהוא צדיק וגם טוב לו בעניני עוה"ז, ואעפ"כ עומד בצדקתו, סימן הוא שצדיק גמור הוא], אכן לפעמים מצינו שגם העניות מעברת את האדם על דעת קונו, על זה מסיים וביום רעה ראה, השתדל שלא תעבירך הרעה מדרך סלולה, והלשון ראה הוא מלשון בינה והסתכלות וכמו ולבי ראה הרבה חכמה. .
(שם) ביום טובה וגו'. רבי לוי פתר קרא בימים טובים, בימים טובים שנתתי לך תהא שמח ומשמח להקב"ה בקרבנות, ואם תבא שנה בלא בצורת נפק לכרמך ושמח.
(שם) גם את זה וגו'. גם את זה לעומת זה עשה האלהים, רבי מאיר אומר, כל מה שברא חקב"ה ברא כנגדו, ברא הרים ברא גבעות, ברא ימים ברא נהרות, ור, עקיבא אומר, ברא צדיקים ברא רשעים, ברא גן עדן ברא גיהנם, כל אחד ואחד יש לו ב׳ חלקים, אחד בגן עדן ואחד בגיהנם ^סאיש לפרש הענין משום דמצד אחד אמרו כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב, וכנגד זה כתיב כי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, הרי מצד אחד יש לכל אחד חלק בגן עדן ומצד אחד חלק בגיהנם. , זכה צדיק נוטל חלקו וחלק חבירו בגן עדן ^סבאם בהרשע הכריעו מעשיו הרעים ונשאר איפוא חלקו בגן עדן מופנה וזכה חבירו הצדיק ביתרון מעשיו הטובים נוטל גם חלק חבירו. נתחייב רשע נוטל חלקו וחלק חבירו בגיהנם ^סגאם זכה הצדיק שהכריעו זכיותיו ונשאר חלקו בגיהנם מופנה וכנגד זה נתחייב רשע ביתרון מעשיו הרעים נוטל גם חלק חבירו הצדיק שבגיהנם, וכמש"כ לעיל אות ס"א, וע"ע מש"כ בענין דרשה זו בתו"ת פ' בראשית בפסוק זכר ונקבה ברא אותם. .
(חגיגה ט"ו א׳) גם את זה וגו'. גם את זה לעומת זה, זה גיהנם וגן עדן, וכמה ביניהם – טפח, ר' יוחנן אמר כותל, ורבנן אמרי שתיהן שוות כדי שיהיו מציצות זה מזה ^סדכולם מדייקים הלשון לעומת, דמפרשי לעומת ממש, לא בציור, אלא במקומם, ומפרשי איך יתכוין יותר הלשון לעומת כל אחד לפי דרכו. [מ״ר]. את הכל וגו׳. רבי יוחנן אמר, ג' עולמות ראה שלמה בחייו, מלך והדיוט ומלך, חכם טפש וחכם, עשיר עני ועשיר, מאי טעמא, דכתיב את הכל ראיתי בימי הבלי ^סהעיין מש"כ בבאור דרשה זו לעיל בפרשה א' פסוק י"ב בדרשה אני קהלת הייתי מלך בירושלים וצרף לכאן. .
(מ"ר פרשה א; פסוק י"ב) צדיק אבד בצדקו. מעשה ביוסי בן פכסוס הכהן שעלתה על רגלו נומי ^סומין נגע ומורסא הפושה ואוכל הבשר של כל הגוף, ורפואתה לחתוך כל אותו האבר שעלתה בו הנגע, וכ"מ בע"ז י' ב' מי שעלתה נומי ברגלו יקטענה ויחיה. ונכנס הרופא לחתכה, אמר ליה יוסי לרופא, לכשתניח בה כחוט השערה הודיעני חתכו והניח בה כחוט השערה, קרא לנחוניא בנו, אמר ליה, נחוניא בני, עד כאן היית חייב להטפל בי, מבאן ואילך צא, שאין אדם מטמא על אבר מן החי של אביו, וכשבא הדבר לפני חכמים אמרו על זה נאמר יש צדיק אובד בצדקו, הצדיק אבד וצדקתו עמו ^סזדאפילו בעת מכאוביו שמר ברעיונו להורות הלכה לבנו. .
(ירושלמי נזיר פ"ז ה"א) צדיק אבד בצדקו. שאלו את שמואל הקטן, מהו דכתיב יש צדיק אובד בצדקו, אמר ליה, גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שאותו הצדיק עתיד למוט מצדקתו, אמר הקב"ה, עד שהוא בצדקתו אסלקנו, הדא הוא דכתיב יש צדיק אובד בצדקו ^סחר"ל אובד בלא זמנו כדי שישאר בצדקתו, ודריש הלשון יש צדיק דמשמע רק במקרה הוא ולפעמים רחוקות יקרה זה, והיינו טעמא, משום דסתם צדיקים נשארים בצדקתם עד סוף אריכות ימיהם, לפי שאין חשש בקלקולם, אך לפעמים יקרה כזה שיש לחוש לצדקתו מסלקו הקב"ה מן העולם קודם זמנו כדי שישאר בצדקתו. .
(מ"ר) ויש רשע מאריך ברעתו. ולמה, א"ר יאשיה, מפני ג' דברים, שמא יעשה תשובה, או שמא יעשה מצות שישלם לו הקב"ה שכרו בעוה"ז, או שמא יצאו ממנו בנים צדיקים, שכן מצינו שהאריך הקב"ה פנים לאחז ויצא ממנו חזקיהו, לאמון – ויצא ממנו יאשיהו, לשמעי – ויצא ממנו מרדכי ^סטגם כאן כמו בדרשה הקודמת דריש הלשון ויש רשע דמשמע דבמקרה הוא כך ולפעמים רחוקות, והיינו טעמא, דבסתם רשעים כתיב (קהלת ח' י"ג) ולא יאריך ימים כצל אשר איננו ירא מפני אלהים, אך לפעמים מאריך ימים ברעתו מפני הדור הטוב שעתיד לצאת ממנו, וכדמפרש. .
(שם) אל תהי צדיק הרבה. בשאול איירי קרא, שבשעה שאמר לו הקב"ה לך והכיתה את עמלק התחיל מדיין הוא, אם אנשים חטאו, הנשים והטף והצאן והבקר מה חטאו, יצתה בת קול ואמרה אל תצדק הרבה יותר מבוראך ^עדריש הרבה יותר מבוראך משום דזולת פי' זה בודאי ענין הטוב והצדק כל מה שמרבה אדם בהם טוב לו ולנשמתו וכמ"ש אלו דברים שאין להם שיעור וכל הדברים שחשב שם הם עניני צדקה ומע"ט, ואיך זה שייך לומר אל תצדק הרבה, ולכן דריש יותר מבוראך, וענין כזה היה בשאול וכדמפרש. ועיין ביומא כ"ב ב' קצת שנוי נוסחא באגדה זו. .
(שם) אל תרשע הרבה. וכי מעט תרשע, אלא מהו אל תרשע הרבה, מי שאכל שום וריחו נודף וכי יחזור ויאכל שום אחר דהא ריחו נודף יותר ^עאר"ל שלא יתייאש עצמו מתשובה זה החוטא שיאמר כבר אבדה תוחלתי אחרי נשקעתי בעבירות הרבה, ולכן יוסיף להשתקע עצמו בעבירות, אלא לא כן הוא, ומשל הוא למי שאכל שום אין סברא שיוסיף ויוסיף לאכול עוד שום, אלא אדרבה אל יוסיף לאכול, ומעט מעט יפיג ריח השום שאכל עד כה, וכן הוא בעובר עבירה, יפסיק מחטוא עוד ויחזור בתשובה, ולאט לאט ישכחו וימחו מעשיו הראשונים. .
(שבת ל"א ב׳) אל תרשע הרבה. בשעה שאמר שאול לדואג (ש"א כ"ב) סוב אתה ופגע בכהנים, יצתה בת קול ואמרה אל תרשע הרבה ^עבדבשאול כתיב (ש"א י"ד) ובכל אשר יפנה ירשיע, שהיה משתדל להרשיע בעובדי כוכבים שזכר שם באותו הענין, וקאמרה ליה בת קול אבל אל תרשע הרבה להתאכזר בכהנים. .
(יומא כ"ב ב') טוב אשר תאחז וגו׳. טוב אשר תאחז בזה – זה מקרא, וגם מזה אל תנח ידך – זו משנה, כי ירא אלהים יצא את כולם, כגון ר׳ אבהו בקסרין ^עגפרשו המפרשים שהיה בקי במקרא ובמשנה, ואמנם כן מבואר בע"ז ד' א', ויש שפרשו דמכוין למ"ש בר"ה ל"ד ב' שתקן סדר התקיעות ברה"ש באופן שיצאו כל הדעות המחולקות בענין זה, יעו"ש. אבל פירוש ראשון נראה עיקר, דהוי מעין שפתח, טוב אשר תאחז בזה – זה מקרא וגם מזה אל תנח ידך זו משנה, ומה שתארו כאן בלשון ירא אלהים י"ל מפני כי עשה זאת לתכלית תשובת המינים, וכדאיתא בגמ' ע"ז שם, וכמ"ש ודע מה שתשיב וכו', אבל לפירוש השני מאי שייך ענינו של ר' אבהו בתקיעות לענין שפתח בבקיאות מקרא ומשנה. .
(מ"ר) החכמה תעז וגו׳. החכמה תעוז לחכם זה הקב"ה, שנאמר (איוב ט׳) חכם לבב ואמיץ כח, מעשרה שליטים אשר היו בעיר – מעשרה מאמרות שבהן נברא העולם ^עדנראה הכונה אע"פ שגדולתו של הקב"ה דיה להכיר מבריאתו את העולם וע"י עשרה מאמרות לבד, אעפ"כ יותר מזה תעיד התורה על גדולתו וגבורתו, וכמ"ש בשבת ק"ה א' אנא נפשי כתבית יהבית, דגבורתו של הקב"ה אפשר לדעת מתורתו יעו"ש. ומכנה את העולם בשם עיר ע"ש הדרשה לקמן (ט' י"ד) עיר קטנה זה העולם, יעו"ש. .
(שם) החכמה תעז וגו׳. החכמה תעוז לחכם, זו תשובה ומעשים טובים, מעשרה שליטים אשר היו בעיר – שתי עינים ושתי אזנים, שתי ידים ושתי רגלים, וראש הגויה והפה ^עהכי כל מעשה האדם ע"י אלו האברים שכוללים כל החושים, ולכן כינה גוף האדם בשם עיר, כמו שבעיר נמצאו כל צרכי האדם. וצ"ע שלא חשיב החוטם, וקרוב לומר דלא חשיב רק אלה שהם הסרסרים באדם בין למצוה בין לעבירה משא"כ החוטם אינו מסרסר. .
(נדרים ל"ב ב') החכמה תעז וגו'. דבר אחר החכמה תעוז לחכם זה אדם הראשון, דכתיב (יחזקאל כ"ח) אתה חותם תכנית ^עווסוף הפסוק – מלא חכמה, ופסוק שאחריו – בעדן גן אלהים היית, ואע"פ דהפסוק ההוא כתיב בחירם מלך צור, אך נסמך על הדרשה במ"ר פ' בראשית ר"פ י"ח דדריש הפסוק ההוא באדה"ר יעו"ש. , מעשרה שליטים אשר היו בעיר – אלו עשרה דברים שמשמשין את הנפש, ואלו הן, הושט למזון, קנה לקול, כבד לחמה, מרה לקנאה, הריאה לשתיה, המסס לטחינה, טחול לשחוק, כליות יועצות, לב מבין, לשון גומר ^עזיש לפרש כונת הדרשה דלוא חכם אדה"ר והבליג על תאות גופו ואבריו מאכילת עץ הדעת כי אז טוב היה לו מאשר אכל, והמשך ענין הדרשה, כי עשרה שליטים דחשיב ישנם גם בבהמה, ורק במעלת החכמה האדם מתגבר עליהם בשעה שדרוש להבליג עליהם וכמש"כ. .
(מ"ר) החכמה תעז וגו׳. דבר אחר החכמה תעוז לחכם – זה נח, מעשרה שליטים אשר היו בעיר, מעשרה דורות שמאדם ועד נח, שמכולן לא נדבר אלא עמו ^עחר"ל חכמתו של נח עמדה לו להעלותו ברום המעלות יותר מעשרה דורות שמאדם ועד דורו, ובעיר פירושו בעולם כמש"כ לעיל אות ע"ד. .
(מ"ר) החכמה תעז וגו׳. דבר אחר החכמה תעוז לחכם – זה אברהם, מעשרה שליטים אשר היו בעיר – מעשרה דורות שמנח ועד אברהם שמכולן לא בחר הקב"ה אלא בו ולא כרת ברית אלא עמו ^עטעיין מש"כ באות הקודם, ואע"פ דעשרה דורות הם עם אברהם [ובפרטם, שם, ארפכשד, שלח, עבר, פלג, רעו, שרוג, נחור, תרח, ואברהם] אפ"ה לא חש לחשב דרך כלל מספר שלם עשרה, ומצינו כהאי גונא במספר הרגיל לחשב עשרה ימים שבין ר"ה לבין יוהכ"פ שהם עם ימי ר"ה ועם יוהכ"פ, וכן כל הנפש הבאה ליעקב במצרים שבעים אע"פ שאינם אלא ס"ט, יכן ארבעים יכנו אע"פ שאינם אלא ל"ט, וספרתם לכם חמשים יום ואינם אלא מ"ט, וע' ברא"ש סוף פסחים והארכנו בענין זה במק"א. וכן צריך לפרש בדרשה הקודמת. .
(שם) החכמה תעז וגו׳. דבר אחר החכמה תעוז לחכם – זה יעקב, מעשרה שליטים אשר היו בעיר – מעשרה שבטים שירדו למצרים ועלו ולא ידעו שיוסף קיים ויעקב היה יודע, שנאמר וירא יעקב כי יש שבר במצרים – היה יודע שברו במצרים ^פמפרש שבר מענין תקוה, כמו שברו על ה'. .
(שם) החכמה תעז וגו׳. דבר אחר החכמה תעוז לחכם – זה משה, מעשרה שליטים – מעשרה דברים שמשמשין את הגוף שכבשן משה, ואלו הן, מן הפה לושט, מן הושט לאצטומכא, מאצטומכא להמסס, מהמסס לבית הכוסות ^פאסוף הכרס עשוי ככובע וקרוי בית הכוסות והמסס מחובר בו, וע' רש"י ריש פרק אלו טריפות מ"ב א'. מבית הכוסות לכרס, מכרס לבני מעים, מבני מעים למעים קטנים, וממעים קטנים למעים עבים וממעים עבים לסני דיבי ^פבהם בני מעים שהזאבים שונאין אותן ומשליכין אותן מלפניהם, ועל שם זה נקראו כן. ומסגי דיבי לחלחלת ומחלחלת לחוץ ^פגצ"ע שפתח בעשרה וסיים באחד עשר. ויתכן לומר דלא חשיב כי אם המשמשים הפנימים שבגוף ולא את החיצונים, ולכן מה שאמר מן הפה לושט אינו מחשב בכלל המספר את הפה מפני שהוא רק מבוא להאברים הפנימים, וכמו שלא חשיב את היד המושיטה את המאכל להפה ולגוף. ומכולן לא נצרך משה לא להכניס ולא להוציא, שנאמר ויהי שם עם ה׳ לחם לא אכל ומים לא שתה.
(שם) החכמה תעז וגו׳. דבר אחר החכמה תעוז לחכם אלו ישראל, שנאמר רק עם חכם ונבון, מעשרה שליטים אשר היו בעיר שמשמשין את הנפש ^פדכמו שחשיב בדרשה הקודמת, .
(שם) החכמה תעז וגו׳. דבר אחר החכמה תעוז לחכם – זה דוד, מעשרה שליטים – מעשרה זקנים שאמרו בספר תהלים, ואלו הן, אדם הראשון, אברהם, משה, דוד, שלמה, הימן, שלשה בני קרח ועזרא ^פהי"ל הכונה דאע"פ שכולם השתתפו בספר תהלים אפ"ה נקרא על שמו לבד, ופרטי אמירות כל אלה בספר התהלים בארנו בבאורנו לשה"ש בפסוק שערך כעדר העזים (ד' א'). .
(שם) כי אדם וגו'. כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, א"ר יודן, וכי יש אדם צדיק וחוטא ^פודהול"ל כי אדם אין בארץ אשר יעשה וגו', אבל מכיון שחוטא אינו צדיק ואם צדיק אינו חוטא. , אלא אלו גבאי צדקה ומחלקי צדקה שלראוי נותנים שלא כראוי ולשלא כראוי נותנים כראוי, ולא יחטא – כמש"נ (שופטים כ׳) קולע באבן אל השערה ולא יחטיא ^פזמפרש דלא יחטא אינו מלשון חטא ועון שהרי אין להם לגבאי צדקה לידע נסתרות של כל אחד מי ראוי ומי אינו ראוי לקבל, אלא הפי' אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב מוחלט ולא יחטיא לקלוע אל המטרה. .
(שם) אין צדיק וגו'. מכאן דאפילו צדיקים צריכים כפרה ^פחמפרש הלשון כי אדם אין צדיק וגו' כפשטי', דאין צדיק שלא יהיה בו שמץ חטא, ולא כדרשת ר' יודן בדרשה הקודמת. .
(סנהדרין מ"ו ב׳) אמרתי אחכמה וגו׳. היה שלמה מתקשה בהלכות פרה אדומה, שהמזה ומזין עליו טהור ונוגע טמא, והיינו שאמר אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני ^פטר"ל שכל טעמי המצות השיג לידעם זולת ענין זה, ועיין נדה ט' א' ובתוס' שם. .
(יומא י"ד א׳) ומוצא אני וגו׳. במערבא כד נסיב אינש אתתא אמרי ליה הכי ^צר"ל כשהיו רוצין לשאול אותו אם מצא רצון באשתו אשר לקח או לא היו שואלין לו ברמז כזה, מפני כבוד הבריות. מצא או מוצא, מצא – דכתיב מצא אשה מצא טוב, מוצא – דכתיב ומוצא אני מר ממות את האשה וגו׳.
(ברכות ח׳ א') ומוצא אני וגו׳. אמר רבא, בא וראה כמה רעה אשה רעה, דכתיב ומוצא אני מר ממות את האשה, אי בגוה משתעי קרא – כמה רעה אשה רעה שהכתוב מגנה, אי בגיהנם משתעי קרא – כמה רעה אשה רעה שגיהנם נמשל בה ^צאהגיהנם נמשל לאשה כמו שדרשו בפ' דמשלי כ"ב שוחה עמיקה כי זרות. .
(יבמות ס"ג ב׳) ומוצא אני וגו׳. ומוצא אני מר ממות את האשה, ולמה כן, רבנן אמרי, ע"י שהיא תובעת מידו דברים שאינו יכול לעמוד בהן סוף שהיא ממיתה אותו מיתה מרה ^צביש לפרש כונת הלשון מיתה מרה עפ"י לשון הכתוב באיוב ט"ז ישפוך לארץ מררתי שמפני רוב דאגה ולחץ הנב תתפלץ המרה ומתים בה. .
(מ"ר) אשר היא מצודים. שהיא צדה בים וביבשה ^צגדריש מכפל הלשונות מצודים וחרמים, דמצודה נקרא מה שפורשים ביבשה, וחרמים – מה שפורשים בים, כמ"ש (נדרים כ' א') חרמו של ים. ואפשר שהכונה היא ע"פ מ"ש חז"ל שהעוה"ז דומה ליבשה ועוה"ב לים, ולכן אשה רעה מאבדת את בעלה מן העוה"ז ומן העוה"ב [ע"י]. .
(שם) אסורים ידיה. א"ר אלעזר, אלולא שכתוב בה אסורים ידיה היתה אוחזת באדם בשוק ואומרת הזקק לי ^צדכמש"כ ואל אישך תשוקתך, ומשמע ליה דהכונה גם אל איש סתם, משום דאם דוקא אל אישך הרי אין זה קללה וזה הלא בין הקללות נחשב, [אמנם יש על זה דרשה, עיין לפנינו בתו"ת], ומ"ש ואל אישך דבר בהוה שאז בשעת מאמר זה לא היה איש בעולם זולת אשה. ואמנם צריך באור מ"ש שלמה אסורים ידיה מנ"ל כל עיקר דבר זה, ויתכן דמדסמיך לואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך משמע ליה שהוא מושל גם בתשוקתה ועוצר ברוחה. .
(מ"ר) טוב וגו׳. טוב לפני האלהים ימלט ממנה – זה יוסף, זה פנחס, זה פלטי ^צהיוסף ניצול מאשת פוטיפר ופינחס מאשר היה ראוי לקנאה, מבואר כי היה צדיק בזה, ופלטי נעץ חרב בינו ובין מיכל בת שאול, כמבואר בפ"ב דסנהדרין. וחוטא ילכד בה – זה פוטיפר, זה זמרי, זה אמנון ^צובפוטיפר דרשו שע"י אשתו נתרושש [ב"ר פרשה פ"ט] וענין זמרי ואמנון עם תמר ידוע סופם. .
(שם) טוב וגו׳. רבי איסי דקסרין פתר קרא במינות, טוב זה ר"א וחוטא זה יעקב איש כפר נבוריא טוב זה ר׳ אליעזר בן דמא, וחטא זה יעקב איש כפר סמא, טוב זה חנניא בן אחי ר׳ יהושע, וחוטא אלו בני כפר נחום, טוב זה יהודה בן נקוסא, וחוטא אלו המינים, טוב זה ר׳ נתן, וחוטא זה תלמידו, טוב זה ר׳ אליעזר ור׳ יהושע. וחוטא זה אלישע ^צזכל אלה מבוארים באריכות במדרש קהלת (פ"א פ' ט', ובאיזה שנוים), אלה שנצולו ואלה שנלכדו במינות. .
(שם) אמרה קהלת. עיין לעיל פרשה א׳ פסוק ב׳ בדרשה אמר קהלת, וצרף לכאן. אחת לאחת וגו׳. תניא, היה רבי מאיר אומר, מניין שכל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול, ת"ל אחת לאחת למצוא חשבון ^צחבין לזכות בין לחובה, כמו צדקות מפרוטות פרוטות מצטרפות, וכן מצות קטנות בכלל וכן מי שסובל יסורי הגוף אף כי מעטים וקלים מצטרפות כולן לנכותם לזכותו, וע"ע בדרשה הבאה. .
(סוטה ח׳ ב׳) אחת לאחת וגו'. א"ר יצחק, בנוהג שבעולם אדם נכשל בעבירה והוא חייב עליה מיתה לשמים במה נתכפר לו – שמת שורו, שאבדה תרנגולתו, שנשברה צלוחיתו, שנכשל באצבעו ויצאה ממנה טפת דם, מקצת הנפש ככל הנפש, שנאמר אחת לאחת למצוא חשבון ^צטר"ל שכל עונשים קלים האלה מצטרפים לעונש חמור ומכפרין לו על החיוב מיתה. וע' בכסף משנה פ"ד ה"ד מביאת מקדש שכתב דעונש זה ממיתת שורו וכו' בא להמחויב מיתה ביד"ש, וכפי הנראה כיון להמדרש הזה. .
(מ"ר) אדם אחד וגו'. בנוהג שבעולם אלף בני אדם נכנסין למקרא יוצאין מהן מאה, למשנה – יוצאין מהן עשרה, לתלמוד – יוצא מהם אחד להוראה ^קר"ל אותן מאה כשנכנסין למשנה יוצאין מהן עשרה שיודעין משנה ואותן עשרה כשנכנסין לתלמוד יוצא מהן אחד להוראה. , הדא הוא דכתיב אדם אחד מאלף – מצאתי ^קאואמר על זה ואשה בכל אלה לא מצאתי שלא תצליח אחת מהן בתלמוד מפני קלות דעתן, ועיין מש"כ בתורה תמימה ס"פ עקב בפסוק ולמדתם את בניכם הנוגע לדין תלמוד תורה לנשים. .
(מ"ר) אדם אחד וגו׳. אדם אחד מאלף מצאתי זה אברהם, ואשה בכל אלה לא מצאתי זו שרה ^קביתכן דסמיך על הדרשה דבר צוה לאלף דור זו המילה שנתנה לאברהם אחר שנמחו במבול השתלשלות תתקצ"ט דורות [עיין ב"ר פרשה כ"ח], ואשה בכל אלה לא מצאתי זו שרה שעם כל צדקתה לא האמינה בהבטחת הקב"ה שתוליד בן וצחקה וכחשה. , דבר אחר אדם זה עמרם, ואשה זו יוכבד ^קגשבעת גזירת פרעה פירש מאשתו, ומדלא אמר שפרשו זמ"ז משמע שהיא לא ברצון נפשה פרשה ולא חששה אם תוליד לריק. , דבר אחר אדם זה משה ואשה אלו נשי המדבר ^קדנראה הכונה דאע"פ שצדקניות היו כמבואר בכמה אגדות שלא רצו להשתתף במעשה העגל, וכן אמרו שבזכות נשים צדקניות נגאלו ישראל ממצרים [עיין סוטה י"א ב'], אפ"ה בעת מתן תורה אמר הקב"ה למשה כה תאמר לבית יעקב ודרשינן אלו הנשים שיאמר להן בלשון רכה [ולא כמו להגברים שדבר בלשון קשה כמש"כ ותגיד לבני ישראל ודרשו ותגד – דברים הקשים כגידין, וכמבואר. לפנינו בתו"ת פ' יתרו שם] כדי שתקבלנה, הרי שעם כל צדקתן היה דרוש להעמיס עליהן את מצות התורה ברכות ורצון. .
(שם) אדם אחד וגו׳. דבר אחר אדם מאלף מצאתי זה משה שבא לאלף דור ואשה זו התורה שנתנה לאלף דור, כמש"נ (תהלים ק"ה) דבר צוה לאלף דור ^קהעיין במ"ר פ' בראשית פ' כ"ח ובמדרש תהלים סי' ק"ה מחשבון מספר הדורות האלה. , מלמד שצפה הקב"ה בכל הקנקנים ולא מצא קנקן מזופת מקנקנו של משה שפשט ידו וקבל את התורה ^קוולפי"ז הוי פירוש הלשון ואשה בכל אלה לא מצאתי, שבכל אלה הדורות לא מצאתי מי שראוי שתנתן התורה על ידו, והתורה נמשלה לאשה כמבואר ביבמות ס"ב ב', מפני שחביבה ללומדיה כאשה על בעלה וע"ש הכתוב באהבתה תשגה תמיד, [ועיין במהרש"א שם]. .
(שם) את האדם ישר וגו'. ישר היה אדה"ר בבריאתו, שנאמר הן האדם היה כאחד ממנו – כאחד ממלאכי השרת, וכיון שנעשו שנים בקשו חשבונות רבים, הדא הוא דכתיב ראה זה מצאתי אשר עשה האלהים את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים ^קזר"ל וכיון שבאה חוה החלה לחקור בענין אכילה מעץ הדעת עד שאכלה והאכילה לבעלה, ויתפרש לפי"ז הלשון והמה – מכיון שנעשו רבים, היינו המה בקשו חשבונות רבים דהיינו מחשבות רבות. .
(שם)

מאמרים על הפרק

טוב ללכת אל בית אבל... והחי יתן אל ליבו

וְאִשָּׁ֥ה בְכָל־אֵ֖לֶּה לֹ֥א מָצָֽאתִי – מדוע אמר זאת שלמה המלך?

מאמר על הפרק

פירושים על הפרק

פירוש על הפרק